טיול הוא רגע משמעותי בחיים ויש לו כל מני חלקים.

בטיולים שלי זיהיתי שני חלקים לפחות, שהניגודיות ביניהם הרבה פעמים הייתה לי מורכבת. חלק אחד אומר – אני בזמן שאמור להיות הכי מרגש, חופשי, מלא בחוויות ואנשים, נופים שמתחלפים, וחלק אחד שנע בין עומס והצפה, לריקנות וחידלון. הפער הזה יכול להיות קשה, כי הוא מרגיש כמו סתירה:
איך יכול להיות שאני נמצאת במקום כל כך “יפה” ו“מיוחד”, ובפנים משהו לא מרגיש טוב?
אבל בפועל, שני החלקים האלה לא סותרים – הם משלימים. נקרא להם רגע ה- “אמור להיות” וה- “קורה בפועל”. בעצם יש כאן שני חלקים- אחד שאמור להרגיש הכי טוב שלו והשני שלא מבין למה הוא לא מרגיש כמו שהוא אמור. הסביבה גם היא מאותת לנו שאנחנו צריכים להרגיש אחרת דרך זה שהיא מגיבה בקלילות לסיטואציות שאותנו מציפות, או שהיא לא מבינה איך לא טוב לנו כשאנחנו מוקפים בנופים הכי יפים. והפער הזה מכניס את המערכת שלנו למצב של בלבול וכשהמערכת מבולבלת עולות תחושות ורגשות כמו הצפה, חרדה, ניתוק ועוד רשימה ארוכה שמייצרת מצוקה נפשית ולעיתים גם גופנית.

אני אתחיל בלתת רקע על למה זה בכלל קורה דרך ההיבט גופני ואחר כך אסביר למה העבודה של הפסיכותרפיה הגופנית יכולה מאוד עזור לאזן בין החלקים של המערכת, ולאפשר לנו להרגיש יותר טוב. 

אז למה זה קורה בכלל?
בואו נסתכל על זה דרך הגוף ומערכת העצבים.
מערכת העצבים היא כמו מערכת ניווט פנימית. היא כל הזמן קולטת מה קורה סביבנו ומה קורה בתוכנו, ומנסה לשמור על איזון. כשאנחנו נמצאים בסיטואציה שיש בה הרבה ציפייה והתרגשות – תנועה, אנשים, נופים, חוויות – הגוף נכנס אוטומטית למצב של עוררות וזה מתבטא בעלייה של דופק, בנשימה משתנה, בשרירים דרוכים יותר, ובערנות גבוהה. במקביל, המערכת מזהה באופן לא מודע את המצב הפנימי ובודקת האם יש תחושת ביטחון? קרקע? שקט יחסי? כשהעוררות גבוהה אבל אין מספיק תחושת ביטחון ויציבות פנימית, מערכת העצבים נכנסת למצב של חוסר התאמה. כלומר, הגירוי גדול אבל היכולת להכיל ולעבד אותו מוגבלת. זה לא כשל, ולא בעיה רגשית. זו תגובה טבעית של הגוף. אחרי חוויה אינטנסיבית, הגוף זקוק לביטחון, זמן ועיבוד כדי לחזור לרגיעה. כשהתנאים האלה לא מתקיימים, המערכת מתקשה להירגע ונשארת במתח. ואז זה כבר מורגש כסטרס, חוסר שקט ומצוקה.
מה קורה אז בפועל?
כשהסביבה מאותתת ש“אני אמורה לעוף על הטיול שלי”, אבל בפנים זה לא קורה, מערכת העצבים מנסה להסתגל ועושה זאת בשתי דרכים עיקריות, לעיתים גם לסירוגין:
1. הגברה של עוררות – כדי לעמוד בקצב. זה ירגיש כמו דריכות, הצפה, חרדה, קושי להירגע.
2. צמצום חד של עוררות – כהגנה. וזה ירגיש כמו עייפות, ריקנות, ניתוק, רצון להיעלם.
אלה לא תגובות רגשיות מוגזמות, הגוף שלנו חכם ומנסה בדרכו לאזן את המערכת. ולכן אלו הם ביטויים של מנגנונים פיזיולוגיים אוטומטיים שמנסים לעזור לגוף להתמודד עם עומס. הרגש שאנחנו חווים כמו בלבול, תסכול, עצב או חרדה –
הוא תוצאה של מה שקורה קודם כל בגוף ובמערכת העצבים.

אז איך זה מתחבר חזרה ל“אמור” ול“בפועל”? העוררות הגבוהה מאפשרת חוויה, תנועה ופתיחות שאותה אנחנו כמובן מאוד רוצים בטיול. אבל כשהיא נמשכת מעבר ליכולת שלנו לעבד אותה, המערכת מנסה לצמצם. לא מדובר בשני מצבים מנוגדים, אלא ברצף אחד. כשהרצף נקטע ולא משלים את התהליך נוצרת מצוקה. לכן, הפתרון הוא לא “לדחוף” את עצמנו ליהנות, ולא להתגבר על התחושות אלא לאפשר עצירה, עיבוד וחיבור מחדש בין החוויה לבין תגובת האיזון.

אז לה פסיכותרפיה גופנית במצב הזה?
כאן פסיכותרפיה גופנית יכולה לעזור מאוד. היא בעצם פוגשת ישירות את הגוף ואת מערכת העצבים. הסיפור המילולי חשוב אנחנו עובדים איתו אבל המיקוד הוא בתחושות עצמן – נשימה, דופק, מתח שרירי, קצב פנימי. בגלל שהביטוי הגופני במצבים האלו הוא כל כך חזק, ממש אפשר לתת לו להוביל ולהיות עוד חלון למה קורה בעולם הרגשי. דרך עבודה כזו, הגוף לומד לעצור בזמן שמתאים לו, לעבד חוויה אחרי עוררות ולחזור לרגיעה בצורה הדרגתית ובריאה. כך אפשר לשמור על ההתרגשות והחיות של הטיול, ובמקביל לאפשר למערכת לנוח ולהתאזן. 
טיפול קצר מועד יכול להיות מותאם במיוחד למצבים כאלה. בתוך הטיפול נבין מה עובד, מה נכון לגוף ולנפש ובעזרת הטיפול בקליניקה והתרגול שממשיך לאורך הדרך הגוף לומד מה עוזר לו להתווסת ולהגיע למצב של איזון, וככה תוכלו לייצר לעצמיכם עוגנים שתמיד אפשר לחזור אליהם והם הופכים לכלים יישומיים להמשך הדרך.

במידה ועולה צורך בהמשך, קיימת אפשרות להמשיך בליווי. כשאין אפשרות למפגש פרונטלי, הליווי יכול להתקיים גם בזום.